The book of Jonah, life and my reflections #7
"And the LORD commanded the fish, and it vomited Jonah onto dry land" (Jonah 2,11)
Almost immediately after graduating my design studies at the collage, my friend Dorit suggested that I replace her for a month and a half as a designer at Ma'ariv (a daily newspaper). That's how I got into journalism. I worked for five years at Ma'ariv and seven years at Yedioth Ahronoth (another daily newspaper). Working in daily newspapers is challenging because we live in Israel, where news is chasing news and there is no dull moment.
An illustrator in the newspaper has a short deadline; Sometimes I was handed the article summary and title and within two hours I had to submit the illustration to print. My work was at the heart of the events, I knew what was going on in Israel long before "everyone" (the general public). By chance, the fast pace and the demands for agility and workmanship suited my character, but I always lived in Haifa so I had to commute early in the morning to Tel Aviv, to the editorial office, from which I would return home late at night. At that time my twins, Hagar and Nadav, were four years old. In the morning they would go to the kindergarten and at noon they would be picked up by Sophie, the nanny. One afternoon, as the nursemaid went out to the balcony, the twins locked her in there and went work - scribbling and scrawling on the walls of the house, while the nanny called for help and no one could hear ... In short, I realized that I could not manage a home and children by remote control. I left Yedioth Ahronoth and was at home, and like Jonah, I felt that I had been vomited on land; What shall I do now ?! My pace of life changed completely and at once. In the end, it was all for the better - I found myself starting with the illustration project of the Passover Haggadah and thus I began my second career in illustration and design of contemporary Jewish art, which I am still working on to this day.
"וַיֹּאמֶר יְהוָה לַדָּג וַיָּקֵא אֶת-יוֹנָה אֶל-הַיַּבָּשָׁה" (יונה ב' 11)
כמעט מיד לאחר שסיימתי את לימודי העיצוב במכללה, הציעה לי חברתי דורית שאחליף אותה לחודש וחצי כמעצבת בעתון "מעריב". כך נכנסתי לעבודה בעיתונות. בתחילה כמעצבת ואח"כ כמאיירת וכמעצבת. עסקתי בכך במשך חמש שנים ב-"מעריב" ושבע שנים ב-"ידיעות אחרונות". העבודה בעיתון מאתגרת מכיוון שאנו חיים בישראל, מקום בו ידיעה רודפת ידיעה ואין רגע דל.
למאייר בעיתון יש "דֶדלָיין" קצר; לעיתים קיבלתי רק את תקציר המאמר וכותרתו ותוך כשעתיים היה עלי למסור את האיור לדפוס. עבודתי היתה בלב ההתרחשויות, ידעתי מה קורה בארץ הרבה לפני "כולם" (הקהל הרחב). במקרה, הקצב המהיר והדרישות לזריזות מעשה ומחשבה התאימו מאוד לאופיי, אך תמיד גרתי בחיפה ולכן היה עלי לצאת מוקדם בבוקר לת"א, למערכת העיתון, ממנו הייתי חוזרת הביתה מאוחר בלילה. באותה העת היו התאומים שלי, הגר ונדב, בני ארבע. בשעות הבוקר הם היו הולכים לגן הילדים ובצהריים היתה אוספת אותם הביתה סופי, המטפלת. אחר הצהריים אחד, בשעה שהמטפלת יצאה למרפסת, נעלו אותה שם התאומים ופנו לעיסוקיהם – קשקוש ושרבוט על קירות הבית, בעוד המטפלת קוראת לעזרה ואין איש שומע...
בקיצור, הבנתי כי אין לי אפשרות לנהל בית וילדים בשלט-רחוק. עזבתי את "ידיעות אחרונות" והייתי בבית, וכמו יונה, הרגשתי שהקיאו אותי אל היבשה; מה אעשה עכשיו?! קצב החיים שלי השתנה לחלוטין ובבת-אחת. בסופו של דבר, כָּל עֲכָּבָה לְטוֹבָה – מצאתי עצמי מתחילה בפרויקט איור ההגדה של פסח וכך התחלתי בקריירה שניה של איור ועיצוב אמנות יהודית עכשוית, בה אני עוסקת עד עצם היום הזה.
